<h1>שו"ת הרשב"א מיוחסות סימן רפ"ג</h1>
<h2>דף יז:</h2>
ומה שאמרו אין שואלין דבר מן השדים, יש לומר שכשפים נאסרו בתורה בעושה מעשה וכן בעלי אוב, וכולן במיתה, אבל הנשאל בהן בבעלי אוב באזהרה ובשאר כשפים מותר. דבעל אוב כתיב בקרא [ויקרא כ'] כי יהיה בהם אוב או ידעוני, וכתיב [דברים י"ח] ושואל אוב וידעוני, אבל בכישוף מעשה כתיב ביה אזהרה [דברים שם] מעונן ומנחש ומכשף מכשפה לא תחיה, ושואל לא כתיב ביה, הלכך גוי המכשף, ישראל השואל בו אינו אלא משום תמים תהיה ככלדיים. וראיתי בתוספתא דמסכת שבת [פ"ח הי"א] גירסא אחרת, לוחשין על העין ועל הנחש ועל העקרב בשבת ואין לוחשין בדבר שדים רבי יוסי אומר אף בחול אין לוחשין בדבר שדים, ולפי זה אינו אלא ללחוש להשביע שדים לצאת מן האיש, כדרך בן תמליון [מעילה י"ז ע"ב], ורבי יוסי אוסר שמא יזיק אותו כשמוציאין אותו בעל כרחו, וכן כל כיוצא בזה. ומה שאמרו [סנהדרין ק"א ע"א] שרי שמן מותרים מפני שמכזבין, זו היא הגירסא הנכונה, לומר שאין להם השבעה, שהם משחקים בבני אדם ומכזבים בהם ללעג ואינו בכלל כישוף כלל. ואני תמה מאד, כי שמעתי בבירור שמנהג אלמניי"ו לעסוק בדברי השדים ומשביעים אותם ומשלחים אותם ומשתמשים בהם בכמה ענינים. וסבור אני שיש לומר דמעשה שדים לחוד ומעשה כשפים לחוד, כמו שאמרו [סנהדרין ס"ז ע"ב] בלטיהם אלו מעשה שדים בלהטיהם אלו מעשה כשפים, ופירש רש"י ז"ל מעשה כשפים על ידי מעשה תחבולה הם נעשים והם שאסרה תורה, אבל מעשה שדים שרי, וזהו דעתם שנהגו בו ועשו כמה מעשים. ובודאי פשוטי השמועות כך הם, ומעשה דבן תמליון [מעילה י"ז ע"ב] ודגיטין ודיוסף שידא [ערובין מ"ג ע"א], ושאר מעשים בתלמוד ובמדרשי אגדה הן מטין. עד כאן תשובת רמב"ן ז"ל.
